הרקע
בכל שבוע קורה אצל אגודת עמי רגע שקל להפוך לקלישאה: קבוצה יוצאת לפעילות, מישהו מצלם, מעלים תמונה עם כיתוב חם ולב קטן בפינה. זה עובד, וזה גם בדיוק סוג התוכן שהקהל כבר לא עוצר עליו, כי הוא נראה כמו כל תוכן אחר של כל עמותה אחרת.
הסיכון האמיתי הוא לא שיהיה מעט תוכן, הוא שיהיה הרבה תוכן שכולו אותו דבר: עוד חיוך, עוד לב, עוד "יום מיוחד". ובתוך השטף הזה קל לשכוח שמדובר בבני אדם אמיתיים, עם פרטיות שצריך לשמור עליה, לא רק ב"נהנים" בתמונה.
מה עשינו
בנינו לעמותה שפה חזותית שמתחילה מהאדם, לא מהאירוע. במקום עוד קרוסלה גנרית, כל סדרת תוכן נבנית סביב זווית שיש לה מה ללמד את הקהל, לא רק להראות לו. "מדברים נגישות" לא מספר שהעמותה עושה הנגשה, הוא מציג לקורא שלט מבולגן מול שלט ברור, ונותן לו להבין בעצמו למה זה משנה. "הכירו את המסגרות" לא כותב "יש לנו גם דיור בקהילה", הוא פותח דלת אמיתית למרכז אסתר או לבית כהן ומספר את הסיפור של המקום הזה.
כל פעם שהמצלמה תופסת רגע שלא מתאים לפרסום כמו שהוא, זה נעצר ונערך, כולל טשטוש פנים כשצריך. הכבוד של מי שבתמונה קודם לתמונה היפה. והשפה החזותית עצמה ממשיכה להתחדש עם הזמן, כדי שתמיד תשקף את העמותה של היום, לא את זו של לפני כמה שנים.
תוצאות
נוכחות שהציבור לא גולל על פניה בלי לעצור, כי היא לא נראית כמו כל עמותה אחרת. זה נמשך כבר שנים ברצף, בלי שאף פעילות, גדולה כקטנה, נשארת בלי סיפור.
תמונות נוספות
